Anonim

ההיסטוריה של החינוך הרפואי האמריקני היא אחת ההתגברות של סטנדרטיזציה והתמקצעות. באמריקה הקולוניאלית החינוך הרפואי היה מקרי ולא עקביות, אולם בהדרגה התפתחו בתי ספר לרפואה לספק הכשרה הומוגנית יותר. ככל שגבר הידע הרפואי התגבר, החינוך הרפואי התבסס יותר במדע ופחות תלוי בחוכמה שהועברה מתרגילים לרופאים לסטודנטים. בשנות השישים והשבעים הקימו אוניברסיטאות את מערכת החינוך הרפואי האמריקני המוכרת לאמריקאים בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה ה -21.

התקופה הקולוניאלית

במהלך שנות ה- 1600- וה- 1700, רוב האמריקנים הקולוניאליים ששואפים להיות רופא עשו זאת בדרך כלל על ידי חניכות לרופא שהוקם כבר. למושבות עשירות הייתה אפשרות לנסוע לבריטניה או לאירופה לקבל הכשרה בבית ספר או בית חולים. חלק מהרופאים נכנסו למקצוע הרפואה באמצעים פחות פורמליים; למשל, אדם יכול לבסס מוניטין כחובש על ידי סיעוד מכר חולה או מכירת תרופות, לפי ויליאם ג. רוטשטיין, סוציולוג שחקר את ההיסטוריה של הרפואה האמריקאית.

בתי הספר לרפואה הראשונים

באמצע שנות ה- 1700 החלו האמריקאים להקים בתי ספר לרפואה משלהם, החל במכללות רפואיות באוניברסיטת קולומביה בשנת 1767, באוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1769 ובאוניברסיטת הרווארד בשנת 1783. בתחילה, בתי ספר אלה הציעו רק תואר ראשון ברפואה אך מהר מאוד החל להעניק דוקטור לרפואה. עד שנת 1820, לפי רוטשטיין, בארצות הברית היו 13 בתי ספר לרפואה. במהלך תקופה זו נכללו חניכות סטנדרטיות יותר ונמשכו כשלוש שנים וכללו לימודים מעשיים ותיאורטיים כאחד, מדווח רוטשטיין.

מאמרים קשורים

בתי ספר לרפואה בשנות השלושים בתי ספר לרפואה בשנות ה- 1800 בתי ספר המציעים תכניות כירורג אורטופדיות את השפעת היפוקרטס ביוון העתיקה

תכנית לימודים מדעית

הדרישות הראשוניות ללימודי בית ספר לרפואה אמריקאית כללו בין 32 ל -40 שבועות של הרצאות וחניכה, לפי רוטשטיין. לקראת סוף 1800, בתי ספר לרפואה פיתחו תכנית לימודים שהייתה מחמירה יותר, ככל שהידע הרפואי התבסס יותר במדע, על פי ההיסטוריון הרפואי קנת מ. לודמר. הקמת בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בשנת 1893 שימש כתקן לבתי ספר לרפואה שרצו להנהיג תכנית לימודים מדעית יותר, כולל עבודה רבה יותר במעבדה והכשרה ממושכת יותר.

דוח הפלקסנר

בשנת 1910 פרסם המחנך אברהם פלקסנר דוח על מצב החינוך הרפואי האמריקני, שהאיץ את הרפורמה בבתי הספר לרפואה לעבר דגם ג'ון הופקינס. הדו"ח שלו הקדיש את החינוך התת-סטנדרטי שרופאים רבים קיבלו בבית הספר לרפואה; בתוך עשור, 30 אחוז מבתי הספר לרפואה אמריקאים נסגרו, לפי לודמרר. בתי ספר אחרים שאפו להעלות את איכות השכלתם של הרופאים, למשל, על ידי הקמת בתי חולים להוראה, ויותר ויותר התמחות והשכרת תושבות.

עליית התושבות והדרכה מיוחדת

בשילוב הכשרה של תושבות הגיעה עליית ההתמחות והתמחות המשנה בקרב רופאים אמריקאים בשנות השלושים והארבעים. התמחויות כמו רפואת עיניים, ניתוחים ומיילדות / גינקולוגיה - יחד עם לוחות הסמכה נלווים - עלו במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים. מתוך 15 הלשכות המאשרות המומחיות שהתקיימו בשנת 1942, 12 חייבו הכשרה לפחות שלוש שנים של תושבות, על פי רוזמרי סטיבנס, סוציולוג של מדע ורפואה. בשנות השישים והשבעים המרכיבים הבסיסיים במערכת החינוך הרפואית האמריקאית המודרנית היו קיימים: סטודנטים למדו בבית הספר לרפואה במשך ארבע שנים ואז סיימו התמחות ואחריה התיישבות, ונכחו בבחינות מועצה לאורך הדרך.

מעבר לשנות השבעים

עד שנות השמונים של המאה הקודמת, בשנתיים האחרונות נדרשו שיעורי פקידות, ששילבו דיסציפלינות קליניות ומבחרי בחירה גדולים, בהם התושבים הוצבו לצוות בראשות רופא מטפל, על פי דוח של האיגוד האמריקני למכללות רפואיות: The Education of סטודנטים לרפואה: עשרה סיפורים של שינוי תכניות לימודים. המיקוד היה ברובו בעבודה עם חולים קשים במסגרות בית חולים, אך מודל זה היה פגום בגלל השונות בקרב בתי חולים ובקרב חולים בודדים. השינויים שבוצעו כללו הכשרה רבה יותר בטיפול אמבולטורי כמו זה שהוצג במשרדי הרופאים, אולם שינוי זה הגיע באטיות ולא יושם עד לשנות התשעים, אז סטודנטים לרפואה בילו בכל שבוע רופאים במשרדם. עם זאת, המבקרים מציינים כי לרופאים אין את הזמן לבצע הכשרה וכי המחקר והטיפול במחלות כרוניות הוא מורכב ואינו משמש היטב על ידי אימונים במשרד או בבית חולים, ומצביע על צורך קריטי לבדיקה נוספת וכן שינוי במהלך המאה ה -21. עליית הטיפול המנוהל משפיעה על תרגול הרופאים אך מרבית חברות הטיפול המנוהל לא הסתייגו מהשתתפות בחינוך רפואי.